ב-7 באוקטובר 2023, כמו רבים מישראלים, גויסתי למילואים, לתותחנים. עלינו צפונה, נוסעים על זחלים בכביש 60 לכיוון קריית שמונה. בתחילת המלחמה הגזרה הצפונית הייתה שקטה יחסית. השתחררנו אחרי חודשיים וחצי. כמה חודשים אחר כך נקראנו לסבב נוסף – “חיצי צפון”. פרסנו ליד נהריה, ומשם ירינו חודשיים. יומיים אחרי הפסקת האש השתחררנו. שלושה חודשים לאחר מכן – סבב שלישי, הפעם בתוך הפסקת אש. כמעט ולא הייתה פעילות, והמאבק האמיתי היה נגד השעמום.
בעת כתיבת שורות אלה אני עומד בפני סבב רביעי. בסך הכול כמעט שלוש מאות ימי מילואים מאז ה-7 באוקטובר.
הסוללה שלנו (מקבילה לפלוגה) מורכבת מרוב משמעותי של דתיים, ומיעוט של מסורתיים וחילונים. בחודשים הארוכים האלה אני חי מוקף בדת. אני רואה מהשורה הראשונה איך המרחב המשותף הופך למרחב דתי – מרחב שבו לי, כחילוני, אין מקום טבעי. וכל פעם שהעורכים של החיים מתנגשים, אנחנו החילונים נאלצים להתגמש. כי אנחנו לא יודעים איך להגן על עצמנו.

כשהגיע פסח, נלקח מאיתנו כל החמץ, גם מאלה מאיתנו שלא שומרים. כששמנו טוסטר לא כשר במטבחון במגורים, הוא נלקח והוחבא על ידי אחד החיילים הדתיים. ספרים שהכותרת שלהם נתפסה כפוגענית לדת – מצאו את עצמם בפח האשפה.
וכשמגיעה העת לחזק את הרוח – לא סתם כל דמות שמגיעה לשיחות מוטיבציה היא רב. תמיד רב. תמיד דתי. האם הרוח של החילונים לא ראויה לחיזוק?

הדיונים שבהם אנחנו תמיד מפסידים

כשאין פעילות מבצעית, לא מעט פעמים מתפתחים דיונים בין החילונים לדתיים, ואני רואה שוב ושוב את אחיי החילונים מפסידים תבוסות כואבות. הדתי מגיע מפולפל, מוכן, עם תשובה לכל שאלה. החילוני מגמגם, מובס על ידי אנשי קש וכשלים לוגיים. הם ניהלו את הדיונים האלה עשרות פעמים. כמה פעמים חילוני ממוצע בכלל עצר לשאול: מה זה אומר להיות חילוני?
אני רואה חילונים גמורים שלא מסוגלים להגן לרגע על אורח החיים שלהם, ושכבר מתחילים להשתכנע שהם באמת “עגלה ריקה”, בדיוק כמו שאומרים עלינו.
עמוק בתוכנו אנחנו יודעים שאנחנו צודקים. שדרך החיים שלנו עומדת בפני עצמה: חזקה, חופשית, מלאת משמעות. אבל אנחנו לא יודעים להסביר למה.
למה אנחנו כאן אם אנחנו לא מאמינים שאלוהים נתן לנו את הארץ?
למה אנחנו עושים טוב אם אלוהים לא שופט את מעשינו?
למה אנחנו מציינים חגים אם אנחנו לא מאמינים בניסים שהם חוגגים?

לאורך כל חיינו לא עצרנו לשאול את השאלות האלה. זרמנו. עם ההשתלטות של הדת על השיח הציבורי, עם החלוקה של העם העברי בארצו למעמדות לפי מידת הדתיות, ועם הטפה אינסופית שאנחנו חסרים, בורים, ושעדיף שניתן ל”מישהו שמבין” לנהל את הטקס.
אבל אנחנו לא עלה נידף ברוח. אנחנו לא חמורו של המשיח.
אנחנו חלק מההיסטוריה בת 120 השנה של היהודים החילונים – אלה שהשילו מעליהם את שלשלאות הגולה הדתית והגיעו לכאן כדי לבנות את עצמם ואת עמם מחדש.
סבתא רבתא שלי הגיעה בשנות העשרים של המאה הקודמת באוניית מעפילים. נזרקה בנמל יפו עם עשרים לירות ותפיחה על השכם. היא קילפה תפוחי אדמה בבית קפה כדי שיהיה לה מה לאכול ואיפה לישון. הקימה בית במושב, ובזמן שגידלה את סבא שלי – בעלה היה במחתרת היהודית והסליק חומרי נפץ. את אלוהים הם השאירו בפולין. היא ובני דורה עלו לפה על אף דעתה של היהדות הדתית באירופה.
אנחנו צאצאים של ענקים. החילונים היו אלה שפעלו כשהעולם היהודי קפא. ובזכות החילוניות – אנחנו פה היום.

למה אני פותח את הבלוג הזה

אבל אנחנו לא מפנימים את זה. אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים את החופש, אבל לא יודעים למה. אנחנו נהנים מהעולם שהתרבות החילונית יצרה, אבל לא יודעים איך להגן עליה.
וזה בדיוק למה אני כותב כאן.
אני רוצה שנמצא ביחד את הכלים שאנחנו צריכים כדי להגן על אורח החיים שלנו. כדי שבפעם הבאה שנמצא את עצמנו בדיון – נדע איך לענות.

בבלוג הזה אני רוצה לבנות מאגר משותף:

• תשובות לשאלות שכל חילוני נתקל בהן (“למה להיות מוסרי בלי דת?”, “למה להישאר כאן אם אין הבטחה אלוהית?”, “מה עם החגים?”)
• סיפורים על הוגי דעות וגיבורים חילונים בהיסטוריה הציונית.
• כלים, רעיונות ודיונים שיעזרו לנו להגן על החילוניות כזהות חיובית, לא רק כ”לא-דתי”.

חילוניות אינה רק חוסר בדת. היא תרבות שלמה, עשירה, עם היסטוריה, הוגים, גיבורים, ערכים ותשובות משלה. מגיע לה לקבל בחזרה את המקום שלה בחברה הישראלית.